מנהלים, היו מאפשרים, היו הורים!

פרי מרגוליס | סטטוס
23/08/2010

ההתנהלות במסגרת המשפחתית מהווה גורם מפתח לתפקוד במקום העבודה. איך ניתן להעצים את התפקוד, להגיע להישגים ולשחזר הצלחות?

 

יחסי כוחות, מיתוג, כוח או חולשה, הערכה עצמית, התמודדות עם כישלון, התמודדות עם הצלחה, היכולות לזהות צרכים של האחר, התנהלות באזור בטוח ו/או התנהלות בעת משבר ומצוקה מתמשכים - אלה הן מקצת מהכלים הנרכשים בבסיסם במסגרת המשפחה בה גדלנו. המערך המשפחתי וההתנהלות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו משפיעים על התפיסה שלנו את עצמנו, את היכולות שלנו, את מערכות היחסים שלנו וההתנהלות שלנו בעולם שמחוץ למשפחה. גם כשאנחנו בונים משפחה חדשה, נמצא את עצמנו לא אחת מדמים, או מעתיקים, מערכות יחסים ומצבים מהמערכת הראשונית שלנו למערכת החדשה שלנו, כבני זוג וכהורים.

אם כך הדבר, הרי שהתנהלות בתוך המשפחה עשויה להיות המפתח להבנה ולפענוח מי אנחנו גם במסגרת התחום המקצועי בו בחרנו, ולאופן שבו אנחנו מתנהלים בתוך הארגון שבו אנו מועסקים. האם אני יוזם? האם אני בעל הערכה עצמית? האם יש לי יכולת לקדם אינטרסים של הארגון, לנהל צוות, לעבוד מתוך תשוקה ואמונה, להניע עובדים אחרים? האם אני פאסיבי , נגרר, עצל, חסר אמונה בעצמי וביכולות שלי?

 

במאמר זה, אקח אתכם אל מציאות חיי המשפחתיים ב-20 השנים האחרונות, אשר אילצה אותי להתמודד ולבנות כלים בכדי למקסם יכולות על-מנת להגיע לתוצאות עליהן חלמתי. ניתן להעתיק את אותן תוצאות חלומיות גם לעולם המקצועי של כל אחד ואחת מאיתנו.

 

לדעת לבקש עזרה ולהפוך את הפחד למוטיבציה

לפני 20 שנה וקצת נולד בני הצעיר. "הוא לא ישרוד", אמרו לי הרופאים. יותר מדי בעיות פיזיות הקשורות למערכת הנשימה, ללב, לעיכול ועוד. התינוק שרד והתחזק. רגע, רגע, מה זה אומר? זה אומר דבר פשוט אחד - לא תמיד אנשי המקצוע (ובמקרה זה מיטב הרופאים בבית החולים באותה העת) יודעים הכל. גם אנשי מקצוע עשויים לטעות. מסקנה: לא מאמינים באופן עיוור לכל אחד.

קרוב לשנה שכב בני במחלקת טיפול נמרץ. הכוחות הולכים ואוזלים, המתח רב, ולא רואים את הסוף. יש ילדה נוספת בבית, בת 3, וגם היא צריכה טיפול. כלומר, מצב של משבר מתמשך ולאורך זמן, הגוזל את כל הכוחות. מה עושים במצב זה וכיצד לא מתמוטטים? מהיכן מגייסים כוחות? מגייסים את האחר. זימנו חברים ומשפחה קרובה וסיפרנו בכנות מוחלטת על מצבנו. שאלנו כל אחד כיצד הוא יכול לתרום ולסייע. נדהמנו מהעזרה שהושטה. מסקנה: כנות ופתיחות מקרבת ומרגשת ויוצרת הזדהות.

אם ניקח את זה לעולם העבודה, הרי שאין כמו יצירת הזדהות של הפרט עם הארגון שבו הוא עובד. כל זמן שלא כופים על האחר לעזור ולהירתם למשימה, אלא נותנים לו להפוך לחלק מהמערכת ומאפשרים לו להציע את כישוריו ויכולתו לתוך התהליך, הרי שהמחויבות שלו לארגון גדלה, והתפוקה בהתאם.

בגיל שנה השתחרר בני והגיע הביתה. לאט-לאט התחוור כי יש איחור התפתחותי ההולך ומעמיק. היינו מלאי חששות ופחדים. העתיד היה לוטה בערפל. כל מאמצי הפיזיותרפיה לא סייעו לבני לצעוד ולו צעד אחד. בגיל שנתיים עשה ילדי צעד ראשון לכיוון ברז מטפטף בגינה. הסקרנות מטיפות המים הנושרות לאדמה גרמו לו לצעוד צעד אחד, שהביא לעוד צעד. הוא ילך, הבנתי, ואז ירוץ ואז ישחק בכדור.

הסקרנות, הבנתי, דחפה אותו עד הקצה! ומה עוד? ללא יצירתיות, לא תהיה התקדמות. חייבים למצוא עוד ברזים מטפטפים.

מנהל זקוק לעובדים יצירתיים על-מנת לספק פיתרונות חדשים בשוק משתנה ולמקסם יכולות הלוקחות את הארגון צעד נוסף קדימה. איך מייצרים עובדים יצירתיים? מאמינים בהם שהם יכולים, מייצרים סביבת עבודה "לא חונקת", המספקת גירויים, מאפשרת שיח פתוח בין העובדים ולאו דווקא בחדרי ישיבות. חדרי ישיבות אינם מקומות המאפשרים פיתוח יצירתיות ומדריכים לחיבורים בין עולמות תוכן שונים.

עד גיל 5 לא היו לבני כל כישורים חברתיים. הוא כמעט שלא דיבר. היו לו מוטוריקה וקואורדינציה לקויים ביותר. הפחד הלך וחלחל; אני חייבת לעשות משהו עבורו, כדי שיוכל להשתלב בחברה הרגילה. אני חייבת לגרום לו לדבר ולתקשר עם ילדים אחרים. אם כך, צרכים מפעילים פחדים ופחדים מפעילים תשוקה, תשוקה להצליח.

 

להתמיד, ליצור וללמוד מהצלחות

בכיתות א'-ג' כמעט שלא הייתה כל התקדמות. רק בדידות. הוא לא קרא וכתב. ילדים לעגו לו. הורים הרחיקו את ילדיהם. הוא היה חלש פיזית ולאו פעיל כמו ילדים בני גילו. המנהלת והמורים לא קיבלו אותו. הגיע הזמן לעשות מעשה, לחפש מסגרת אחרת - בית ספר שיקבל ויתמוך. כלומר, אם דרך אחת אינה עובדת, יש להמשיך הלאה, לחפש דרך אחרת. בכל רגע נתון יש לנו אפשרות לקבל החלטה.

נהדר, חשבתי לעצמי, צריך זמן למצוא את בית הספר הנכון. הבנתי כבר כי פזיזות וחוסר הכנה מוקדמת עשויים להכשיל. במשך חודשיים חיפשתי בית ספר מתאים. נפגשתי עם מנהלי בתי ספר וטיילתי בחצר צופה בילדים. בסוף נמצא בית הספר המתאים, בית ספר קהילתי קטן, ובו מנהלת הרואה בילד שלי אתגר לשילוב.

בשלב זה הילד אינו קורא וכותב, וכתוצאה מתסכול מתמשך הוא הופך לילד אלים. התנאי לקבלתו לבית הספר החדש: ילד קורא ולא אלים. התחייבתי לעשייה עד לתאריך יעד שהוא ה-1 בספטמבר, פתיחת שנת הלימודים. בשלב הזה אף איש מקצוע שעבד עם הילד לא הצליח ללמדו לקרוא ולכתוב (באבחונים עלה כי ילדי בעל לקויות למידה קשות. דיסלקציה ודיסגראפיה ודיסקלקוליה).

ראשית, חשבתי, יש לטפל באלימות. כשיהיה רגוע אולי ניתן יהיה ללמוד לקרוא. יש לי חודשיים ימים; כל חופשת הקיץ. לקחתי חופשה ללא תשלום מהעבודה מתוך מחויבות עמוקה לתהליך ולדרך. תאריך יעד שיש להגיע אליו, סדרי עדיפויות (קודם מטפלים באלימות).

ביום הראשון של החופש הגדול סיפרתי לבני על בית הספר החדש ומה צריך לעשות כדי להגיע אליו. "אתה רוצה חברים? אתה רוצה להצליח? אתה רוצה לקרוא כמו כולם?", כשהתשובה הייתה כן, כן, כן, לכל אותן שאלות, אפשר היה להתחיל לעבוד. יש מטרות, יש יעדים ויש משימות.

גם בארגון - מגדירים את המשימה, שואלים את כל השאלות הקשות (למה, איך, מתי), קובעים תאריך יעד, קובעים מטרה מרכזית ומטרות משנה, בונים תוכנית, ולא מוותרים עד השגת המטרה, כי אין הנחות בדרך.

איך מטפלים באלימות? איל לי שמץ של מושג. הטיפולים הפסיכולוגיים לא באמת עוזרים. באותו לילה מול הטלוויזיה, אני מזפזפת חסרת שקט ומגיעה לשיעור אגרוף. זה כל מה שהיה צריך. באותה השנייה ראיתי את הבן החלש והרזה שלי מתאגרף ומוציא את כל העצבים והתסכול לתוך שק אגרוף. למחרת תלה איש מקצוע שק אגרוף ענק במרפסת, אליו צירפנו שתי כפפות אגרוף אדומות, האחת עבורי ושנייה עבורו, והתחלנו במלאכה. שנינו מתאגרפים כל יום. מוציאים את כל האנרגיה והתסכול לתוך השק. גם אני מתאמצת, אתה לא לבד. זה לא חוכמה שרק אחד מתאמץ ומזיע, והאחר מתבונן בו ונותן הוראות. בארגון, על העובד לראות שהמנהל שלו, או הקולגה, עובד ומתאמץ כמוהו. היעד הוא אחד, וכולנו נוטים שכם כדי להגיע אליו. קוראים לזה - דוגמה אישית.

אבל זה לא מספיק. ממשיכים עם קרטה. בבית בתנאים מקסימאליים; שיעור פרטי גם לבני וגם לי. שנינו מתאמצים. אחר כך שיעור שחייה. יש מחירים כלכליים לשלם עבור כל הטיפולים האלה, וזה בא לידי ביטוי בצמצום הוצאות אחרות. אבל ההחלטה לסייע ולהתקדם בכל מחיר ליעד היא החלטה.

לאט-לאט האלימות מנותבת לאפיקים אחרים. ומה עם קריאה? גם כאן נדרשת יצירתיות ומחויבות של שנינו לתהליך. הילד לא מצליח לקרוא הברות ועיצורים, אבל אני מבחינה שיש לו זיכרון צילומי נהדר. שוב היצירתיות באה לעזרי. כתבתי מלים על פלקטים ותליתי בכל הבית. מלים, מלים, מלים, בצבעים שונים. כל יום קראנו יחד את המלים. אחר-כך החלפנו את מיקום המלים והדבקנו בחדר אחר. לאט-לאט נצברו להן המלים והקריאה החלה. ב-1 בספטמבר הגיע תלמיד חדש לכתה ד'; תלמיד קורא ולא אלים.

אז מה היה לנו פה? תשוקה, מטרה ויעד. תוכנית עבודה מוגדרת; עשייה משותפת; הדרגתיות ויעדים ריאליים; שימוש ביצירתיות וחיפוש אלטרנטיבות; התמדה, התמדה ושוב התמדה. ועכשיו – יש הצלחה. נהדר, עכשיו קח הצלחה אחת ושחזר אותה. יש לנתח ולפרק הצלחות ולבדוק מה היה שם, כדי לשפר את ההצלחה ולמקסם אותה ליעד הבא. זה לא חוכמה לנתח רק כישלונות, יש לנתח גם הצלחות.

 

להשתייך ולהיתפס כמוכשר

לבני לא היו כמעט חברים עד כתה ו'. הרצון להשתייך הוא קריטי בגיל הזה. גם ילדים, כמו מבוגרים, אוהבים לשהות במחיצתם של אחרים, שיש להם מטרות, שהם נתפסים כמצליחים. אם-כן, חשבתי לעצמי, אני חייבת לעזור לו לרכוש חברים, בכך שאעזור לו למצוא משהו שבו הוא יהיה מיוחד וטוב מכולם. זה היה השלב שבו השתתף בני בחוגים שונים, כדי לבדוק במה הוא כשרוני ומה מרתק אותו. ערב אחד כשבאתי לאסוף אותו מחוג ציור, אמר המדריך: "את יודעת שבנך מצייר לא רע". ה"לא רע" הזה הפך בעיני רוחי לצייר מחונן, וכבר דמיינתי ציורים שלו תלויים בלובר בפריז. הגענו למוזיאון תל אביב, ובחינה שעבר אכן הוכיחה כישרון יוצא דופן, וכך המשכנו ללימודים מרוכזים במוזיאון, שפיתחו כישרון זה. אם-כן, מצאתי את הכישרון הייחודי שלו. עכשיו נותר רק לפתח אותו. בני הפך לצייר של בית הספר, ולאט-לאט החלו חברים להתקרב אליו.

כל אחד מאיתנו רוצה להיתפס כמצליחן. לכל אחד מאיתנו, ללא יוצא מן הכלל, יש כישרון. אותו משהו ההופך אותנו למומחי תוכן בתחומנו. יש להשקיע מאמצים רבים והתמדה כדי למצוא ולגלות את הכישרון הייחודי שלנו, לארוז אותו כמו שצריך ולהפיץ אותו הלאה בתוך הארגון, או מחוצה לו. הכורח הוא אבי כל המצאה בעיניי. אתה רוצה להצטיין - לך חפש את הדבר האחד שבו תהיה הטוב ביותר, אשר ייחד אותך מכל השאר, כדי שתהפוך למותג בתחומך. אנשי מקצוע יחפשו להיות בקרבתך; לא תצטרך להפיץ קורות חיים לעשרות חברות; ציידי כישרונות כבר יגיעו אליך.

בתיכון לא הלך לבני כל-כך טוב. לא היו לו מחברות וספרים, והוא כמעט לא למד. כולנו היינו מיואשים, כולל המורים ומנהלת בית הספר. לא אחת התחננתי להשאירו במסגרת, ולו רק כדי שלא יסתובב ברחובות בחוסר מעש. כמעט ויתרנו על הלמידה, עד שיום אחד הגיע מורה אחר ומיוחד לבית הספר. מורה להיסטוריה, שהניח את הספרים והמחברות בצד וחיבר בין ההיסטוריה של אז לימינו אנו ולאקטואליה. הוא הכיר כל ילד וילד על משפחתו וקורות חייו. לא היה צריך יותר מזה עבור בני. המחברות והספרים שהיוו נטל עבורו, עקב לקויות הלמידה, הונחו בצד, ונמצאה עבורו למידה בדרך אחרת, כזו שתאמה את הצרכים המיוחדים שלו. לימים, הפך בני לתלמיד הטוב ביותר בהיסטוריה בכיתתו. הוא זכה לציון 100 בכל מבחן. כלומר, כישלון של דרך אחת אין פירושו כישלון באופן כללי. לעתים שינוי קטן, שיפור או זווית ראייה חדשה, מאפשרים פיתוח והתקדמות שלא ראינו קודם.

כעת, כל מה שהיה צריך זה לשכפל את ההצלחה של המורה להיסטוריה אצל מורים אחרים. יזמתי מפגש של המורה עם הצוות וביקשתי שיספר על השיטה שלו ויציג את הדרך שלו ליתר המורים, אשר אימצו את הדרך עבור בני. הצלחות יש לשכפל ולהעתיק. הצלחה מתחום אחד ניתן ליישם לתחום אחר באמצעות כלים נכונים.

 

לעבוד בארגון מנצח

עם האוכל בא התיאבון. הצלחה אחת גוררת רצון להצלחות נוספות. כך קרה גם לבני. מנער שלא היו לו ספרים ומחברות, שלא למד כמעט, הוא הפך לתלמיד עם תשוקה להצליח. ערב בחינות הבגרות אמרתי לבני, אם אתה רוצה לפרוש כעת, אני יכולה להבין אותך. "אמא", הוא ענה, "אם התחלתי משהו, אני חייב לסיים אותו". כשממוצע הציונים שלו בבחינות הבגרות הרקיע שחקים, הוא העז להעיז ולחלום על הצלחה.

היום בני הוא נער מאושר. יש לו חברים, הוא משרת ביחידה מובחרת ויש לו עתיד. אה, ושכחתי עוד משהו. הוא מאושר במי שהוא, ויודע שאת העתיד הוא יצייר במכחול הפרטי שלו כראות עיניו.

ומהו ארגון מצליח לטעמי?

על-מנת לבחון ולבדוק מקרוב, כיצד ארגון מצליח לאורך זמן וכיצד הוא ממציא את עצמו ואת הידע והטכנולוגיה שלו בכל פעם מחדש, ומצליח לייצר אנרגיה חיובית ואופטימיות בשורותיו - התשובות, כמעט תמיד, יימצאו, בקרב ההון האנושי.

הנהלת החברה ועובדיה הבכירים הם אלה המנווטים ומשרטטים את המודל הארגוני ואת החזון. כדי שעובד יירתם לחזון ולמטרות החברה וירגיש חלק אינטגראלי מהקידום ומההתפתחות של מקום עבודתו, צריכים להתקיים מספר תנאים. לדוגמה, על המנהל שלו להאמין בו ובארגון; עליו לספק לעובד תנאים (ולא, הכוונה אינה לשכר) לצמוח, להיות יצירתי, לבחון דרכים שונות לפתרון ולמינוף; הממונים על העובד צריכים להציב מטרות ויעדים, שהם עומדים בהם בעצמם כשהם מהווים מודל לחיקוי אתי, עסקי ורוחני.

הארגון ומנהליו צריכים לא אחת לשאול את עצמם - האם סביבת העבודה אינה חונקת, אלא מאפשרת פיתוח אישי ומקצועי בתוכה? ואילו על העובדים לשאול את עצמם, האם מותר לי לטעות ולהיכשל וללמוד ולשחזר הצלחות? האם יש שיתופי פעולה וההישגיות נמדדת באופן קבוצתי ולא רק באופן אישי? האם יחסי עבודה תקינים ושיתופי פעולה הם כלים עליהם העובד נמדד? האם כיף לי לבוא לעבודה בבוקר יום ראשון? ואם עניתי בכן למרבית השאלות האלו - אני כנראה עובדת בארגון מנצח.

הדרך, הכלים והיישום, הכישלונות והניצחונות, התסכול, ההתמדה והניצחון הגדול בחיי בני, הפכו אותו לנער שכיף לו להתעורר כל בוקר מחדש ליום של אתגרים חדשים.

חזרה להשראה
© כל הזכויות שמורות למגנט – יעוץ ניהול ואימון בע"מ  |  מיתוג: JazzUp  |  עיצוב גראפי: אוריאל אמגר